הליקובקטר פילורי (H. pylori) הוא סוג של חיידקים שמדביקים את הקיבה. זהו אחד הזיהומים החיידקיים הנפוצים ביותר ברחבי העולם, הנרכשים בדרך כלל במהלך הילדות. הליקובקטר פילורי הוא ייחודי מכיוון שהוא יכול לשרוד בסביבה החומצית של הקיבה. הוא מייצר אנזים בשם urease, המנטרל חומצת קיבה, ומאפשר לחיידקים להתיישב ברירית הקיבה.
אילו מצבים קשורים לזיהום בהליקובקטר פילורי?
זיהום הליקובקטר פילורי קשור למספר מצבים במערכת העיכול, כולל:
כיב פפטי: פצעים המתפתחים על רירית הקיבה או בחלק הראשון של המעי הדק (תריסריון). הליקובקטר פילורי הוא הגורם המוביל לכיב פפטי.
סרטן קיבה (קיבה): זיהום ארוך טווח בהליקובקטר פילורי מגביר את הסיכון לפתח סוג של סרטן הקיבה הנקרא אדנוקרצינומה.
לימפומה של MALT: סוג נדיר של סרטן הפוגע ברקמה החיסונית ברירית הקיבה. זיהום H. pylori הוא גורם סיכון ידוע למצב זה.
מהם התסמינים של זיהום בהליקובקטר פילורי?
אנשים רבים עם זיהום הליקובקטר פילורי אינם חווים תסמינים כלשהם. עם זאת, כאשר תסמינים מתרחשים, הם עשויים לכלול:
כאבי בטן או אי נוחות: מתוארת לעתים קרובות כתחושת צריבה או כרסום בבטן העליונה.
בחילה והקאה
נפיחות
אובדן תיאבון
גיהוקים תכופים
ירידה לא מכוונת במשקל
תסמינים אלה קשורים לעתים קרובות למצבים כמו גסטריטיס או כיבים פפטי הנגרמים על ידי הזיהום.
מהם הסיבוכים של זיהום ארוך טווח בהליקובקטר פילורי?
זיהום ארוך טווח בהליקובקטר פילורי עלול להוביל לסיבוכים חמורים אם לא מטופלים, כולל:
דלקת קיבה כרונית: דלקת מתמשכת של רירית הקיבה עלולה להוביל לנזק ו אטרופיה (דילול) של רירית הקיבה לאורך זמן.
כיב פפטי: זיהום מתמשך מגביר את הסיכון להתפתח כיבים בקיבה או בתריסריון, מה שמוביל לדימום או לנקב (חור בקיבה או במעי).
סרטן הקיבה:דלקת כרונית הנגרמת על ידי הליקובקטר פילורי יכולה להגביר את הסיכון לפתח סוג של סרטן הקיבה הנקרא אדנוקרצינומה. הסיכון גבוה יותר אצל אנשים עם נטיות גנטיות מסוימות.
לימפומה של MALT: זיהום ממושך בהליקובקטר פילורי הוא גורם סיכון ידוע לסוג נדיר זה של סרטן הקיבה.
כיצד בודקים הרופאים זיהום בהליקובקטר פילורי?
רופאים משתמשים במספר בדיקות כדי לזהות זיהום בהליקובקטר פילורי:
בדיקת נשימה (בדיקת נשימה אוריאה): בדיקה זו כוללת בליעת חומר המכיל אוריאה. אם קיים הליקובקטר פילורי, החיידקים מפרקים את האוריאה ומשחררים פחמן דו חמצני, אותו ניתן לזהות בנשימה.
בדיקת אנטיגן צואה: בדיקה זו מאתרת נוכחות של אנטיגנים של הליקובקטר פילורי (חלבונים) בדגימת צואה, דבר המעיד על זיהום פעיל.
בדיקת דם: בדיקות דם יכולות לזהות נוגדנים נגד הליקובקטר פילורי, אך השימוש בהן פחות נפוץ מכיוון שאינן יכולות להבחין בין זיהום נוכחי לזיהום בעבר.
אנדוסקופיה עם ביופסיה: במהלך אנדוסקופיה, מצלמה קטנה מועברת לתוך הבטן כדי לצלם א ביופסיה דגימת רקמה מרירית הקיבה. לאחר מכן הביופסיה נבדקת במיקרוסקופ לאיתור נוכחות הליקובקטר פילורי.
כאשר בוחנים ביופסיה במיקרוסקופ, הליקובקטר פילורי מופיע כחיידקים קטנים, מעוקלים או בצורת ספירלה על פני רירית הקיבה. פתולוגים עשויים להשתמש כתמים מיוחדים, כמו Warthin-Starry or כתם בג'ימסה, כדי להדגיש את החיידקים. בְּנוֹסַף, אימונוהיסטוכימיה ניתן להשתמש, כאשר נוגדנים ספציפיים מוחלים על הרקמה כדי להיקשר להליקובקטר פילורי, מה שהופך את החיידק קל יותר לזיהוי.
מהו הטיפול בזיהום בהליקובקטר פילורי?
הטיפול בזיהום הליקובקטר פילורי כולל בדרך כלל שילוב של אנטיביוטיקה להרוג את החיידקים ותרופות המפחיתות את חומצת הקיבה, ומאפשרות לרירית הקיבה להחלים. טיפול זה מכונה לעתים קרובות טיפול משולש or טיפול מרובע ובדרך כלל כולל:
שתיים או יותר אנטיביוטיקה: אנטיביוטיקה נפוצה כוללת קלריתרמיצין, אמוקסיצילין ומטרונידזול.
מעכבי משאבת פרוטון (PPI): תרופות אלו מפחיתות את ייצור חומצת הקיבה, עוזרות להקל על התסמינים ולשפר את היעילות של אנטיביוטיקה.
ביסמוט תת-סליצילאט: תרופה זו, הנכללת לעתים בטיפול מרובע, מסייעת בהגנה על רירית הקיבה ובעלת תכונות אנטיבקטריאליות קלות.
מהלך הטיפול נמשך בדרך כלל 10 עד 14 ימים. לאחר הטיפול, ניתן להמליץ על בדיקת מעקב על מנת לוודא שהזיהום הוסר.